<h1>ספר התרומות שער ס"ז חלק ב'</h1>
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן בגטין פ"ק [י"א ע"ב] אמר רבי יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. [כלומר] אדם מן השוק שתפס מטלטלין של ראובן לצורך שמעון שהוא בע"ח שלו וראובן היה מחוייב כמו כן ללוי, אם מצאו לוי לאותו אדם שמחזיק בהם יכול למחות בידו ולומר לו אלו היית אתה מחזיק בנכסים אלו לעצמך ולצרכך דין הוא שתועיל לך שהרי קדמת ותפסת ראשון, אבל עכשו שאתה מחזיק לזכות אחרים [ולא] עשית בשליחותו אינך רשאי לעשות ואזכה אני בהם מיד. וא"ת משנתינו, כלומר אם תקשי לך משנתינו ששנינו בה שהשליח תופס בשטר השחרור לצורך [העבד] ואע"פ שרוצה לחזור האדון ואינו רוצה שיהא שלוחו של עבד אפילו הכי קאמר שאינו יכול לחזור בו, ש"מ דתפיסה מהניא ואע"פ שהוא חב לאחרים דהיינו הבעלים. הא לא תקשי לך, דלא דמי דכל האומר תנו כאומר זכו דמי, ומשנתנו כבר אמר לו האדון עצמו תן שחרור זה לעבדי הי"ל הוא עצמו נתן לו כח שיזכה לעבד זה, ואע"פ שלא ידע העבד זכה לו, שזכין לאדם שלא בפניו, ומש"ה אינו יכול לחזור בו האדון. וה"ה בתופס לבע"ח בשליחות הלוה עצמו שמצוה לו זכה במטלטלין אלו לצורך פלוני שאני חייב לו כך וכך שאני רוצה לפרוע לו לפני כל שאר בעלי חובותי, בזה אין מן הדין לשאר בע"ח להוציא מטלטלין אלו מידו, אלא כיון דתפס תפס כיון דבשליחות הלוה עצמו עשה מה שעשה, ודינו כדין בע"ח מאוחר שקדם וגבה דמה שגבה גבה, אבל התופס לבע"ח מאיליו או בשליחות המלוה כיון שהוא חב לבעלי חוב אחרים אין תפיסתו תפיסה כל זמן שלא הגיע ליד אותו שזכה לו. ואיכא דפליג אם היה בשליחות המלוה. וכן פרש"י ז"ל פרק שנים אוחזין [ב"מ י' ע"א] דקאמר רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מ"ט תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכו', ופרש"י ז"ל וז"ל הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים פירוש כאדם הבא מאיליו ותופס ממון חברו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא זה ליקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר ונמצא תופס חב בתפיסתו זאת את [הנושין] אחרים ולא קנה כדאמרינן בכתובות [פ"ד ע"ב] דלאו כל כמיניה להיות תופס מאיליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו נושה שליח לתפוס, ע"כ. אלמא דס"ל שאם עשאו הנושה שזהו המלוה שליח להקנותו דקנה. והני דקאמרי דאע"ג דאמר ליה מלוה זיל תפסיה ניהלי אפ"ה קאמרינן דלא קנה כיון שהוא חב לאחרים, קא חזו לה מההיא דכתובות דקתני בפרק הכותב [פ"ד ע"ב] יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושבק ארבא א"ל לשלוחיה זיל תפסיה ניהלי אזל תפסיה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים את ולא קנה, והא הכא דמלוה אמר ליה לשליח דידיה זיל תפסיה ניהלי ואפ"ה דנו לו דלא קנה. ואיכא דפליגי ומתרצי דההיא דארבא לאו ראיה היא, דארבא שאני דאין הדבר מוחזק ביד התופסו שהרי אינו מטלטל ממקומו, אבל התופס שום דבר שיוכל התופס להחזיק בו תחת ידי זה קנה שעשאו שליח לתופסו בעבורו. ודייקינן לה דדמיא הא מילתא למאי דפרשינן עלה דהשוכר את החמור ומת [ב"מ ע"ט ע"א] שאין דינו שוה להשוכר בית לחברו ונפל [ב"מ ק"ג ע"א] ואע"ג דא"ל בית זה סתם והתם חמור זה, משום דחמור בידו ביתו לאו בידו, וארבא נמי לאו בידו קרינן ליה לענין האי דינא דתפסיה ולא מהניא ליה תפיסה אע"פ שעשאה בשליחות המלוה, אבל בשאר מטלטלי מהניא ומיהו צ"ע. וכתב הגאון ז"ל שמעינן מהכא דהתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים שוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה, וכיון דקנה המלוה נפטר הלוה והתופס חייב באחריותו, ע"כ. והולך מנה לפלוני שאני חייב לו לא דמי לתופס דשליח דלוה הוא דלא שוי נפשיה בשעבודיה ואחריותו על שניהם, ע"כ. והיכא דתפיס לבע"ח במקום שחב לאחרים אך היה הלוה חייב כמו כן לזה התופס ומניח עצמו ותופס לצורך אחר והוא חב לאחרים מהו, מי אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כדגרסינן במציעא פ"ק [ט' ע"ב]. וה"ר יעקב גלה דעתו בתרוצו דקנה התופס משום האי מגו דס"ל לרבי יוחנן מדקאמר במגביה מציאה לחברו קנה כדאיתה במציעא [י' ע"א], ובגטין [י"א ע"ב] פסק דתופס במקום שחב לאחרים קנה, משמע דחלוק משוינן בין היכא דאיתא לטעמא דמגו להיכא דליתא, דהא במציאה דאית להאי מגו קנה חברו, והאי נמי דכוותא היא דהיכא דהוי חייב לתופס כי תפיס לבע"ח חבריה קני בעל חוב. וכן כתבו בעלי התוספות ז"ל בשמו.
